Meshekh Chokhmah – Bo – Thought and Emotion

Rav Meir Simchah haKohein has a lot to say about parashas Bo. I chose his comments on Shemos 12:21, which discuss the roles of intellect and emotion in Judaism — and is also quite long. (In contrast to their relative roles in paganism.) The topic both touches on hashkafah and how we relate to Divinity and on mussar and how we relate to emotion — I couldn’t pass it up!

What I am about to write are only the highlights. I recommend investing the time to listen to the shiur rather than reading it here. (Also: Spoilers alert!)

The Meshekh Chokhmah opens with a medrash on Mishlei that identifies intellect in the head and emotion in the heart.

(I should point out that while this metaphor is the usual one today, it is not taken for granted by everyone that people in the past knew enough about the connection between brain and thought for the notion that we think with are heads was part of the metaphor. After all, Aristotle thought the brain was an organ for cooling blood. Because of this, there are academics who believe that translating the title of the book “Duties of the Heart” is inaccurate because “heart” today means something different than it would have to Rabbeinu Bachya ibn Paquda when he wrote the book. However, this medrash shows they’re underestimating what our tradition did know about brains.)

The head is that the melekh ha’eivarim, the king of the limbs, because the brain is the most elevated of our organs and indeed commands the others. Include the pituitary gland, and it’s in the driver’s seat via the endocrine system.

(I liken this to an orchestra. The intellect is the conductor, whose job it is to make sure that each instrument comes in at the right time and with the right tempo. Over in the back we can see temper, playing the tympani, on the left,  empathy is on the first violin and sadness is over there on the front left, among the oboes and bassoons. Joy is behind them on the trumpets. Each middah has its role, and through the intellect they are coordinated into a harmonious whole.   One can make beautiful music with just one violin, but in a symphony it combines with all the other instruments to make something far richer.)

Rav Meir Simcha then lauds Judaism in that we worship a G-d who can really only be approached intellectually. In contrast to paganism which invented gods for anything physical that moves them emotionally — gods of beauty, might, thunder, etc…

Emotion is intimately tied to physical experiences, they are what move us. This is why Hashem commanded mitzvos. Mitzvos are a means of honing our emotions. (Mussar places great emphasis on the need to have experiences in order to change our middos. Even when learning, it is done behispa’alus, making the study more than an intellectual exercise.) The mishnah says “HQBH wanted lezakos es Yisrael, therefore He gave them a lot of Torah and mitzvos.” We usually translate the phrase as “to bring merit to the Jews”, but haRav Meir Simchah haKohein translates it based on “lezakos‘ in the sense of refinement — Hashem wants to hone our emotions, so He gave us many mitzvos by which to do so

Along the way Rav Meir Simchah describes the avos as the discoverers of the sekheil‘s conception of the Divine, and the crossing of the Yam Suf as the moment in which their children inherited it. This is when we merited accepting Hashem as Melekh and when Yehudah, which entered the water first, merited the worldly throne.

Last (of the material I covered), the Meshekh Chokhmah uses this dichotomy of the intellect vs. the empirical and the emotional to describe the source of sanctity. Sinai was only sacred as long as it was the place of revelation. Religion didn’t declare Jerusalem permanently holy; in the Torah it is merely “the place I will show you”. It is the relationship human beings and our tie to our history built up with the Temple Mount, Jerusalem, Israel, etc… in which the holiness resides. A notion of a physical place being holy is an inherently pagan worldview; being emotionally moved by a mountain, and declaring it special.




שמות יב:כא-כב

וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃

Moshe then called all the elders of Israel and said to them, “Go, pick out lambs for your families, and slaughter the Pesach offering. Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts; none of you shall go outside the door of his house until morning. 

משך חכמה

מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם כו׳ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת. הענין דנחלקו במדרש משלי החכמה היכן מצויה בלב או בראש. והברור דההרגשות המה כולן בלב כמו נקימה אומץ, גאוה, כעס, מורא, וזה שכתוב לבי יחיל בקרבי, יתור לבו ממקומו, לבו כלב הארי. אולם המושכלות הן בראש, שם מקור המושכלות, והציורים, והמדמה, והזוכר, וראש מלך שבאיברים (שבת ע”א). והנה ההרגשות כולן באין לאדם מיום הולדו וזה שאמרו אימת יצה”ר נתון באדם, פ’ חלק, אבל השכל הוא בא כשנשתלם האדם ולכך קראוהו (נדרים ל”ב) יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֭ן וְחָכָ֑ם, לא כן ליצה”ר קראו מֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל.

[ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֭ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֭ר עֽוֹד:

Better a poor but wise youth than an old but foolish king who no longer has the sense to heed warnings.
– Mishlei 4:13]

והנה אמרו על ישראל שהן מאמינים בני מאמינים (שבת צ”ז) וצריך להבין הלא באומות העולם שאמרו ההמיר גוי אלקיו (תענית פ”ק) אלו כותים וקדרים שהללו עובדין למים כו’ הלא מאמינים בטפשות כאלה וכל העמים כן וא”כ כח אמונתם גדול, אמנם מצאנו במדרש שוחר טוב פ’ ל”א אמונים נוצר ד’ אלו שעונים באמונה אמן אומרים ברוך מחיה המתים ועדיין לא בא א”כ האמונה בעתיד אך הלא יש מהעמים שמאמינים ג”כ ביעודים עתידים.

והברור דההרגשות כולם בנויות מהטבע והמוחש אשר תתרגש מהם לב האדם כמו האהבה והיופי והגבורה, והעמים הקדמונים הקדישו כל כוחות הטבע בהתרגשם מכל זה והעריצום וקראו לכן שמות אלילים לאליל היופי, לאליל הגבורה, אליל האהבה כידוע, ומי שהיה לו בזה הפלגה הקדישוהו וקראוהו בן אלקי, ועד היום העמים מציירים תמונות ומקדישים המוחשים ואף הישמעאלים מקדשים קבר משיחם במעקא וכיו”ב, נמצא דההרגשות מסייעים לאמונתם הבנוי על המוחש והמצוייר, לא כן ד’, שעמד אברהם והתבונן שאינו חלק מהנבראים ולא כח בגשם ואינו מתואר ואינו מצוייר ואינו מושג שאילו היה מתואר או מצוייר היה נגדר בדבר מה והיה לו תכלה וכל שיש לו תכלה יש לו תחלה והוא מחוייב המציאות ממציא כל המציאות בלעדי האפשריות מאין המוחלט, יחיד שאין כיחודו שאילו היה יותר מאחד היה חלוק ביניהם באיזה צד והיו בעלי גבול שזה נגבל מחבירו וכל המציאות כולה רותקה מהממציא האחד יתברך, וזה עיון אמיתי ומושכל, אבל מי יוכל להשיגו עד כי כתב רבינו בחיי הזקן שלא יעבדוהו באמת רק הפילסוף או הנביא, ובכ”ז כל ישראל מאמינים באמת מציאותו ואחדותו ענין מושכל כזה, ומלעיגים לכל ההרגשות וההתפעלות שמרגישים מצד הטבע ומבינים שהמה כולם הווים ונפסדים אפשרי המציאות וכגרזן ביד החוצב וע”ז ביארו מאמרם ז”ל, מפני מה זכו ישראל לקרות את שמע שהן בני אברהם יצחק ויעקב מבינים ענין פילוסופי כזה וילעגו לכל ההרגשות ולכך כביכול בחכמתו שרצה שכל ישראל יתעצמו בעיון מושכל שיאמינו באחדותו וכל ההרגשות והמוחשים לא ירעו להם ולא יזיקו למושכלותם, מה עשה לדרכי ההטעאה מכוחות המדמה והמתעה, הרבה להם תורה מושכלות רבות בתורה שבכתב ושבע”פ לחזק כח השכל להיות קיים ועומד ומתגבר על המדמה, ועל ההרגשות המתעות ומביאות להתפעל מהטבע ולשכוח היוצר בראשית ולתת כבוד להנבראים, הרבה להן במצות לחלק להם ההרגשות כמו אהבה, אהבת רעים חיי המשפחה, אהבת האומה, נקמה לנקום משונאי ד’, חסד לעשות עם חבירו, וכל ההרגשות מקום להם במצוות. יופי פרי עץ הדר, ואך על זמן ואחרי החג נזרק וכיו”ב וזה רצה הקב”ה לזכות את ישראל (פירוש נקיון מלשון זכיתי לבי) להעמידם על הדת הפלסופי ולבלי להתפתות מהציורים והמוחשים הרבה להם תורה מושכלות [וכמו שאבאר בס”ד מאמר הגמרא נזהא דתורא בסמוך] לגעור בכח המדמה, ומצות ליקח כל המוחשים וההרגשות למצות ומעשים טובים שלא יפתו את האדם לרע ולכן נשא הציץ על הראש והיה כתוב קודש לד’ שהשכל כולו קודש, אמנם על הלב מקור ההרגשות כתיב בני ישראל להורות שההרגשות יהיו אל המצות שרובן המה התאחדות האומה כמו בית הבחירה וביאה ברגל לירושלים, ולקט שכחה ופאה ומעשר ותרומה שזה התאחדות האומה. ולכן יהיו ההרגשות עסוקים במצות ולא יתפתו להטבע להעריץ מה שהלב מתרגש מהם לעבוד ע”ז ולכך אפוד מכפר על עו”ג (זבחים פ”ח).

ומפני שכל ישראל ממליכים עליהם המלך הראש זה כח השכל המשיג מציאותו יתברך באחדות המוחלט בחיוב המציאות על כל ההרגשות, היינו שנהרגים והורגים גם בניהם ר”ל וכל האומה נשחטת ונחנקת בשביל מציאותו יתברך ואחדותו שמושגת בשכל ובלתי מורגש ובלתי מצוייר, וזה זכו ישראל מעת שירדו לים ומסרו עצמם על קיום אמונתו יתברך לבלי להשלים עם המצרים, ונוכל לאמר מפני מה זכו ישראל למלכות היינו להמליך השכל על האיברים וההרגשות מפני שירדו לים וכמו כן אמרו בתוספתא ברכות שיהודה זכה למלכות ששבטו ירד לים תחילה וזה בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו כו’ הים ראה כו’, שעל ידי הים נעשו ישראל מושלים על כל ההרגשות. לפיכך שנו חכמים אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, פירוש שאעפ”י שנגאלו לשעה וחוזרין ומשתעבדין ועבדי אחשורוש הוי הרי הן בני חורין ומלכים גמורים שממליכים השכל על כל ההרגשות. ומהיכן זכו ממסירת נפשם שירדו כל ישראל לים רק בשביל אמונת מציאותו האמיתית האחד יתברך המושגת רק בשכל ברי בלי ציור והרגש כלל, ובקושי השעבוד של מצרים כמעט היה נשכח והיו עובדים ע”ז, רק לפי שנקנה בהם האמונה האמיתית מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב ברגע אחד חזרו לאמונתו האמיתית וזבחו אלקי מצרים לעיניהם וקשרוהו לכרעי המטות עוד מיום העשור והיה מסירת נפש, מפני זה זכו להמליך השכל על ההרגשות כמצרים שהיו עובדים לנילוס שהיה משקה להם וכיו”ב עבודת הצאב”ה שביאר במורה ח”ג, ולכן אמרו במדרש ויסב אלקים את העם דרך ים סוף לפיכך שנו חכמים וכו’ עד שיסב כמו שבארנו, כי זה החרות הגמורה כי השכל ימשול על ההרגשות.

ולכן אמר משכו מעו”ג וההרגשות תקחו למצוות לחיי המשפחה ואהבת רעים שה לבית אבות. ולמנות עם השכנים והמכוון האמיתי שיהיו התאחדות האומה בכלל. ולכן נשים בראשון חובה וכל ישראל עולים לבית הבחירה בשער אחד לקיים מצות פסח ומטעם זה כתבה התורה ושחטו כל קהל, שכל ישראל שוחטין פסח אחד, היינו שכוונת התורה התאחדות האומה בכללה ובזה יהיו עסוקים כל ההרגשות לא שיתעו באמונה האלקית באיזו תמונה באיזו ציור, ואם תאמר איך יוכלו כל ישראל לבוא למעלה רמה כזו, ע”ז אמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות זה אברהם יצחק ויעקב שמהם באו לכם כל האמיתיות ודו”ק.

וזה שאמר “וְעָרְבָה לד’ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם” שבמנחה לא כתוב רק “וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽה’” (ויקרא ב:א) וארז”ל מי דרכו להקריב מנחה עני, שאעפ”י שאין בו נפש [כמו בהמה ועוף] מעלה אני כאלו נפשה הקריבה שעיקר הקרבן הוא מסירת נפשה מעשה בעניה כו’ יעוין במדרש ולכן תערב מנחת יהודה שהוא היה תחילה בירידתו לים ובמסירת נפש והבן.

והנה יש להאריך, שכל מקומות המקודשים אין יסודם מן הדת רק מהאומה והשרשים כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק וכן נבחר עפ”י נביא ובדת לא כתוב רק מקום אשר יבחר ד’ והר סיני מקום הדת כיון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האומה והתאחדות האומה לשרשה שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה וזה דרוש עמוק, אכמ”ל.

ובדרך זה ביארתי מאמר תמוה ונפלא בפרק ערבי פסחים (קיב:),

אמר רב ניזהא דתורא הן הן ניזהא דאריה זה זה ניזהא דגמלא דא דא ניזהא דארבא הילני הייא הילא והילוק הוליא

Rav said: The cry [that one says to lead] an ox is “hen hen”. The cry to [lead] a lion is “zeh zeh”. The cry to [lead] a camel is “da da”. The cry to [laborers using ropes to pull] a ship [along a river] is “heleni, hayya, hela, vehilook, hulya”.

המכוון הוא, דהדברים הצריכים לעורר הבעלי חיים הן בקול אחד פשוט הנאמר ונשנה כ”פ, ולעורר הכח והחפץ של המדבר כדי לעורר כוחו של האדם למשוך החבל הוא בקולות משונים וזה עיון נפלא להורות אותנו שלשבר כח התאוה יפה להתעורר במאמר אחד או במושכל אחד כמה פעמים, כמו שמתאוה אדם לדבר איסור יאמר בהתלהבות הרבה פעמים מאמר מחריד אחד כמו הקנאה והתאוה כו’ מוציאין וכו’ או בוא וחשב הפסד וכו’ וכיו”ב, אבל לישר הדיעות ולהצדיק המושכלות נגד הטענות הבאים בלבו של אדם, ע”ז יחשוב ויתחכם בטענות ומושכלות שונות בתשובות מוחלפות לעורר הדיעות הצודקות אשר חקוקין במושכל הישראלי וזה עמוק.

You may also like...

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *