Parashas Behar opens with the mitzvah of shemittah. The Meshakh Chokhmah’s first two entries on the parashah are about (1) what shemittah implies about how Hashem gave Eretz Yisrael to us and (2) the distinction between shemittah and yovel.

Audio:

 

Video:

The first comment shed some light on the second. We see Hashem call Israel a gift, and tells us to work the land six years and be prosperous with it. Whereas a sale could be stingy — the seller hoping he got one over on the the buyer, or generous — the seller hoping for a win-win situation that leaves the buyer grateful. But a gift is inherently a generous gesture, which is why it comes with blessings of success.

So then why shemittah? To give us a chance to experience the miraculous. To witness Hashem providing us for three years.

The second comment discusses the difference between Shemittah and Yovel. Shemittah, like Shabbos, comes whether people declare it holy or not. That is why both are called ‘קודש לה — “holy for Hashem”. But Yovel is only Yovel if beis din blows the shofar and sanctifies it. If the shofar isn’t blown, the slaves aren’t freed, the land returned to the people whose family received it as nachalah, one is permitted to work the land on Yovel. This is like yamim tovim, where humans decide the calendar, and thereby set when they occur — a long month can delay the holiday, a short month would make it earlier, and there is an entire Adar that could be inserted. And, both Yovel and holidays are called מקרא קודש הוא לכם — “it is called ‘holy’ for you”.

And the distinction we saw last week, that Shabbos celebrates our relationship with our Creator, while holidays celebrate our unity as a people, also applies to Shemittah and Yovel. Shemittah testifies about Who created the land and thus can give it to us. But Yovel is about freeing slaves, restoring land to others.

Yovel has the interpersonal celebration that we saw last week is most characteristic of another 50th — Shavuos. Shavuos shares Yovel‘s message of freedom because חרות על הלוחות — freedom (cheirus) is engraved (charus) on the tablets.” When we received the Torah we were given the keys to freedom from ennui and from death. And Yovel is called shabbos shabbason like Yom Kippur, because being released from sin is also a profound form of freedom.

---

ויקרא כה:ב-ד

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַהֽ’׃ שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה֑’ שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃

משך חכמה

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לד’ שש שנים תזרע שדך כו’. הביאור, כי דרך המוכר שדהו בעין רעה אינו רוצה לנפשו כי יהנה הלוקח ממנה, ירצה, כי לא יזרע ולא יקצור והארץ תשם ויתאבל הקונה, לא כן הנותן בעין יפה, רוצה שישמח המקבל ויכיר טובתו, ולכן הקדים שלא תדמו כי אני בעין רעה אליכם וחפץ שהארץ תשם, לא כן, חלילה, שכל נותן בעין יפה נותן וכש”כ אנכי, הבורא הכל, הבוחר בישראל עמו, וזה שאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, בטח בעין יפה הוא מאד, שהשי”ת אינו מצפה לתשלום גמול חלילה, ודאי כי אני נותן חפצי שתשביעו מטובה ותתענגו בה מרוב כל ורק זה מחקותיה ושבתה הארץ שבת לד’, שאתם הנכם אצלי כאנשי קדש וארצכם קדש, ואפילו הארץ, שהיא לד’ חלה עליה שביעית, וזה הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית, (ירושלמי סוף מקום שנהגו), שש שנים תזרע ושש שנים תזמור ואספת כו’ ובשנה השביעית שבת שבתון, פירוש, שתהנה כל השש שנים ותאסוף תבואתה וזה חפצי שתשבע מרוב טובה, רק בשנה השביעית שבת שבתון, שזה מחוקי התורה, המורים על ההשגחה וההנהגה הנסית, אשר ברצות ד’ תתן הארץ פריה לשלש השנים, שאלמלא אין טעם בשמיטה רק לקיים הנהגה הנסית התמידים בשנה השביעית די, כש”כ שיש בזה כמה ענינים עמוקים מבינת אנוש, רק מושגים להשם האמיתי היודע כל, וזה שבת שבתון לד’. והבן.

ויתכן עוד, כי הירושלמי אמר שם טעמא ששביעית חלה על ההקדש, דהוי כקדם הפקרו לנדרו, והיינו, שכמו ששדה מקנה אם הקדישה יוצאה ביובל, שאין מקדיש אדם דבר שאינו שלו, כדמפרש בערכין, שאינה של מקדיש רק עד יובל, כן בשביעית אינה שלו, ומי שמקדיש כרמו הוה כהקדישה במה שאינו שלו וכאילו קדם הפקרו לנדרו, לכן אמר הכתוב שלא תדמו שהארץ שלכם לזרעה ולזמור ואח”כ המצוה עליכם להשמיט שנה אחת, ולכן אם קדם ההקדש, הרי על הקדש אינו חל שביעית, וכמו נטע כרם להקדש פטור מן הערלה, וכן הקדיש חיה ועוף ושחטן פטורים מן הכסוי, הואיל וההקדש קודם לחיוב מצותן, לא כן, רק תיכף כי תבואו תדעו שתשבות הארץ שבת לד’, ומתחילה אינה קנויה לכם על שנה שביעית והיא לכם רק על שש שנים, וחיוב השנה השביעית בא מתחלת ביאתכם בראשית השש שנים ולכן חל אף על ההקדש ואף דבר שלד’ חל עליו שביעית ונאכלים פרותיו בלא פדיון. ודו”ק. ונכון בלשון הכתוב.

ובתו”כ. שבת לד’ כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לד’ כך נאמר בשביעית שבת לד’. עיין רמב”ן.אולם לענ”ד נראה, דדינא אתי לאשמעינין, דכמו דקדושת שבת חלוקה מקדושת יו”ט, דשבת קביעה וקיימא ויו”ט ישראל מקדשי להו ובידם להקדים זמנו או לאחרו, לא כן שבת קביעה וקיימא (עיין ביצה י”ז), כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל, דכל מה שנוהגת בשביעית נוהג ביובל, רק דיובל תליא אם לא תקעו או לא שלחו עבדים לחירות, או לא החזירו קרקעות, אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל, כמפורש לקמן ובר”ה דף ט’ ע”ב, וכן פסק רמב”ם להלכה פ’ יו”ד משמיטות, לא כן שמיטה הוא קדוש בעצמותו ואפקעתא דמלכא הוה ואינו תלוי בקדושת ישראל, לכן גבי שביעית קאמר שבת לד’ ואף אם לא ספרו מנין השנים ולא השמיטו, וגדרו שדותם באבנים, בכ”ז הוא הפקר ופטור ממעשר ואפקעתא דמלכא הוא, [ומזה מוכרח דלא כשיטת רז”ה, דצריך לקדש שביעית ג”כ], ועיין מהרי”ט, שהאריך הרבה בזה, לא כן יובל כתוב בו וקדשתם, שאתם מקדישים אותו, כי יובל היא קדש תהיה לכם, וכמו שכתוב גבי ימים טובים מקרא קדש יהיה לכם, משום ששמיטה מורה על חידוש העולם, כי לי הארץ כמו שבת, אבל יובל מורה על שלוח עבדים, שזה כיציאת מצרים וכיו”ט שהוא זכר ליציאת מצרים. ודו”ק. ואם היא יובל אז לא תקצרו ספיחיה כו’ נזיריה, אבל בשביעית כתוב קצירך ונזירך, שהאדם מוכרח שלא לזרוע ולא לזמור, רק ביובל תלוי אם הוא יובל, וכמוש”ב שעשו ב”ד הדברים האלו.

ויש בזה דברים עמוקים ע”ד האמת נטועים על שדמות הזוה”ק ומהם פ’ תצוה, בשנת החמשים תשובו, דא עלמא דתשובה, ודא עלמא דנפיק מניה תורה. וז”ל הזוה”ק ההוא יומא עלאה דעלייהו, דאיהו יומא דחמשין דשליט על מ”ט יומין רזא דכללא דאורייתא במ”ט אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה כו’ אפיק אוריי’ כללא במ”ט אנפין. עכ”ל. וזה שאמר שאלו לחכמה נפש החוטאת תמות כו’ תורה כו’ יקריב קרבן.

(י-מי מכות ב:ו, ווילנא דף ז.) אמר רבי פינחס (תהילים כ״ה:ח׳) טוב וישר למה הוא טוב שהוא ישר ולמה הוא ישר שהוא טוב על כן יורה חטאים בדרך שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.

והענין עמוק. וזה אל תבוז כי זקנה אמך, וזה סוד תורה שבע”פ וגבוה מעל גבוה יש לדבר בזה. ואכ”מ. והוא עלמא דחירות, כמוש”כ הזוה”ק וחמשים יצאו בני ישראל ממצרים, היינו סוד חמשים, וזה דכתיבא באורייתא חרות על הלוח חירות משעבוד כו’, חירות ממלאך המות. ודו”ק בכ”ז. ולקמן יבואר, שמפני ששבת הוא בעצמו מורה חדוש העולם, לכן לא צריך קדוש ב”ד, וזה הטעם גבי שביעת נמי וכמו שנתבאר.