דלמא: ר’ בא בר זבדא, ורבי תנחום בר עילאי, ור’ יאשיה נפקוי לתעניתא. דרש ר’ בא בר זבדא (איכה ג:מא) “נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, [אֶל אֵ-ל בַּשָּׁמָיִם.].” “נשא לבבנו אל כפים” — ואיפשר כן” אית בר נש דנסב ליביה ויהיב גו ידיה? אלא, מהו נשא? נשוי ליבינן לכך ידינן, ואחר כך “אל א-ל בשמים.” כך אם יהיו השרץ בידו של אדם, אפילו טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית. השליכו מידו מיד טהר.

A story: Rav [Ab]ba bar Zavda, Rabbi Tanchum bar Ila’i, and Rabbi Yoshiah went out [to speak] at a [public] fast.

Rabbi [Ab]ba bar Zavda expounded on “Let us raise our hearts with our hands [toward the G-d in heaven].” (Eikhah 3:41) “Let us raise our hearts with our hands” — and is this possible? Can a person take his heart and put it in his hands? Rather, what does he lift? He pays attention [idiomatically: give heart] to his hands [his fiscal dealings] and then [he can turn] “to the G-d in heaven.” Similarly, if a person is holding an impure breed of house-pest, even if he immerses in the waters of Shiloach [the pool from which the Beis haMiqdash’s waters were taken] or the very waters of creation, he will not have eternal taharah. If he sends it from his hand, he is pure immediately.

— Yerushalmi Taanis 2:1 (vilna ed. 8a-b)