There is a dispute between the Rambam and the Ramban’s Castilian school about the role of qorbanos.

The Rambam apparently* says that qorbanos were proposed as a strategy to wean people away from avodah zara.

The Ramban and his whole Catalonian school objected. Adam, Qayin and Hevel brought sacrifices before idolatry was invented. Noach brought his when there were no surviving idolaters. And the Rambam codifies Hashem endearingly calls qorbanos “lachmi lei’shai reiach nikhochi“… Rather, qorbanos are to unite creator and created, and to give humanity a way to do so through the whole sum of human action — thought, speech (confession, prayer) and the physical activity of sacrifices.

In his introduction to the book of Vayiqra, haRav Meir Simcha haKohein miDvinsk accepts both positions, saying that the Rambam’s position is true of sacrifices on bamos (house altars in the “high places” permitted only until the first Beis haMiqdash was established), whereas the Ramban’s is more central to the role of sacrifices in the Beis haMiqdash itself.

*Rav Moshe Narbonni, himself a rishon (14th cent. Catalonia), wrote a commentary on the Rambam’s Guide to the Perplexed and offers a defense of the Rambam’s position. (As does Abarbanel [Abravanel] in his introduction to Vayiqra.) He proposes a different understanding of the Rambam’s point. Meshekh Chokhmah’s approach is incompatible with the Narbonni’s resolution, but I share an image of the Narbonni’s comments at the bottom of this post.

---

Audio:

 

Video:

---

משך חכמה

הקדמה לספר ויקרא

הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות, המורה (חלק ג’ פ’ ל”ב) אמר כי הוא להרחיק לב האדם מע”ז,

He made it obligatory that certain gifts, called the gifts of the Levites and the priests, should be assigned to them for their maintenance while they are engaged in the service of the temple and its sacrifices. By this Divine plan it was effected that the traces of idolatry were blotted out, and the truly great principle of our faith, the Existence and Unity of God, was firmly established; this result was thus obtained without deterring or confusing the minds of the people by the abolition of the service to which they were accustomed and which alone was familiar to them.

והרמב”ן (ויקרא א:ט) וסייעתו אמרו, כי הוא לקרב כל כוחות העולמות והוא ענין עלעקטרי רוחני, אשר בפעולות הכהן יעשה גבוהות בעולמות שונים כידוע,

ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע”ז מדעת השוטים ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה

ואולי יש להכריע, כי קרבנות במה הם רק להרחיק ע”ז מלבבות עמו ישראל, לכן צוה, כי יקטירו לשם שמים, לא כן קרבנות בהמ”ק המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים, [ומצאתי אחרי זה בדברי רלב”ג בתועליותיו במלכים (א’ י”א:מ’) על קרא ד־

וַיֶּֽאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת־הֹ֔’ לָלֶ֕כֶת בְּחֻקּ֖וֹת דָּוִ֣ד אָבִ֑יו רַ֚ק בַּבָּמ֔וֹת ה֥וּא מְזַבֵּ֖חַ וּמַקְטִֽיר׃ (מלכים א’ ג’:ג’)
רק בבמות הוא מזבח ומקטיר כאלו אמר שבזה הענין עשה מה שאיננו ראוי לעשות

שאף שהיו מותרות אין בהם כונה עצמיות יעו”ש]. ומקור לזה, הא דתנן ריש פרת חטאת, אין ריח נחוח בבמה קטנה הרי דקדשי במה אינם לריח נחוח.

ובזה יובן הא דאמר רבי נתן הנודר כאילו בנה במה כאילו בנה במה [והמקיימו כאילו מקטיר עליה] כו’ (נדרים כב:, ס:), היינו, שבמה הוא לגדור עצמו מע”ז, אבל בזמן שבהמ”ק קיים הוא עושה רשע במה שגודר עצמו מע”ז בהא דבונה במה, הלא ד’ בהיכל קדשו ויכול להקריב במקדש, כן הנודר הוא רוצה לגדור עצמו בנדר, אבל הוא מוסיף פשע, שכבר גדרתו התורה באזהרותיה המאירות עינים

ודו”ק.

ובזה נתגלה לי סוד במה שחדש רבינו חיים כהן במגילה דף י (ע”א תוספות ד”ה “ומאי”)

… לכך נראה להר”ר חיים דכולי עלמא מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה:

למ”ד לא קדשה לעתיד לבוא מכל מקום בבמה אסור להקריב, יעוין שם, משום דאנשי כנסת הגדולה בטלינהו ליצרא דע”ז (יומא סט:) אם כן תו אין צורך להקריב בבמה לגדור העם מע”ז, ואין חפץ להשם בבקר וצאן בבמה, שאינם לריח נחוח, רק בשביל להגדירם שלא יקריבו לע”ז, אם כן תו כי בטלה יצרא דע”ז אסור להקריב בבמה. ואתי שפיר מה דמייתי הגמרא תנאי דלמ”ד שהיו מקריבין אף על פי שאין בית בתחלת הבנין סבר דאז היה אסור להקריב בבמה, ולר’ אליעזר דסבר אז היה צריך בית, אם כן טרם שבטלו יצרא דע”ז היה מותר בבמה, ואם כן הא דקתני (זבחים קיב:) מש־”באו לירושלים נאסרו הבמות [ולא היה להן היתר והיא היתה נחלה]” כו’ ולא היה להם היתר, הוא כתנאי, אבל הא דקתני וקדושת ירושלים אין אחריה היתר הוא לכו”ע ורי”צ הדר בי’ דבזמן הזה לכו”ע אין מקריבין בבמה דבטל יצרו דע”ז ועיין תוספות זבחים דף ס”א סד”ה מאי קסבר

ודו”ק.

ויבואר בזה פסוקי תהלים נ”א, כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, פירוש, בבמה שאין הקרבנות לריח נחוח, הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, שאז יהיה עצם הקרבנות חפץ הבורא באמת לענין נכבד לקרב העולמות ולהועיל לכל העולם כולו.

ובזה יתורץ הא דקאמר חולין י”ז מעיקרא מ”ט איתסר כו’ דהווי מרחקי ממשכן, וכל שכן השתא דאיתרחקו להו טפי, והקשו בתוספות הא במות מותרות, וא”כ אקריבו להו טפי יעו”ש, ומלבד דבזה”ז אסורים במות כמו דפרישית (עיין טורי אבן) עוד לא שייך עצם הסברא, דבשלמא גבי משכן שחפץ השם בזבחי צדק עולה וכליל, לכן אסר בשר תאוה כדי שיבואו למשכן, אבל במות שעצם הקרבנות אינם אהובים להשם ואינם לריח ניחוח רק כדי להגדירם מע”ז, לא שייך לאסור בשר תאוה כדי שיביאו לבמה, שאדרבא שמרצון האדם לעשות פעולות הקרבה צוה להקריב בבמה

ודו”ק היטב.

ובמנחות בן עזאי אומר לא נכתב בקרבנות לא אלף למ”ד, ולא אלקים, אלא ד’. שלא ליתן פתחון פה לבע”ד לחלוק. והדבר מובן עפ”י מושכל, כי הקרבנות היה מנהג אצל כל הגוים לכחות רוחניות מיוחסות לאיזה צורות ולא כן חלק ד’ עמו, כי אין להם ייחס והכנעה לאיזו כוח, רק לשי”ת הנמצא האמיתי והממציא הכל מהאפס המוחלט רק לשם המיוחד בלבד. וכן בכל פרט ציין הבורא ההבדל בין הקרבנות של הגוים, לקרבנות שצוה את עמו ישראל לזבח לד’, להקטיר אשה לד’. וזה כונת המאמר, כי ד’ לא נקרא על איזה כח מיוחד כמו שמצאנו בשם אלקים על מלאך ודיין, רק על כח כל הכחות ועילת העילות וסיבת כל הנמצאים. לכן העם שעדן לא היה נקי לבבם מהרגשות הכוזבות הדמיונות כאשר בסבת זה חטאו בעגל, לכן אמר פרעה על כן צועקים כו’ נזבחה לאלקינו, אולם השוטרים המופלגים בחכמתם הזהרו בדבריהם, לכן אמר להם על כל אתם אומרים נזבחה ד’ יעו”ש ודו”ק. ויעוין ענין נחמד עפ”ז בזוה”ק פ’ משפטים סוף המקרא אם אדוניו.

 

---

באור רב משה נרבוני על המורה נבוכים

שער ג’, פרק כ”ג