Part of parashas Emor (VaYiqra 22:26-23:44) contains a survey of the holy days of the year. It is well known because it is also read on the first day(s) of Sukkos and in the diaspora, the second day of Pesach.

The Meshekh Chokhmah makes a profound statement in his commentary on the end of 23:21, in the description of Shavuos, on the words:

וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃

On that same day you shall hold a celebration, it shall be a sacred occasion for you — you shall not perform any constructive labor; this is a law for all time in all your settlements, throughout the ages.

Rav Meir Simcha haKohein describes Judaism as a means of building a connection to the Other — some mitzvos (tzitzis, tefillin, etc…) connect us to the Creator, and some (terumah, tzedaqah and the like) connect us to each other.

He then shows how Shabbos is more about connecting to G-d, and holidays — connecting to each other. However, the first day of Pesach, commemorating the night the Jews were told to stay in their homes as Hashem “passed over” them the night of makas bechoros is closer on the spectrum to Shabbos. Whereas Shavuos, which all agree is about “lakhem” — celebrating together (in contrast to “Lashem” – worship), is truly about connecting to others. And the Meshekh Chokhmah shows how these differences are reflected in the laws of Shabbos, the qorban Pesach, and Shavu’os. And this is is why we count from the second day of Pesach — which the Torah calls “mimacharas haShabbos“, referring to the first day as “Shabbos”. And we count until Shavuos, which has a qorban of leavened bread which isn’t permitted on the mizbeiach, its qorban from the very beginning could only be eaten by kohanim, by people.

---

Audio:

 

Video:

---

משך חכמה

דע, דבדת האלקי יש מצות המקשרין ישראל לאביהן שבשמים ויש מצות המקשרים ישראל זה לזה, כמו ציצית ותפילין ומזוזה הם מצות המקשרים ישראל לה’ יתברך, וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות המה מקשרים ישראל זה לזה.

וכמשל זה יש בין שבת ליום טוב, שבשבת הלא לא יצא איש ממקומו, והוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה, ואם כן כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל ה’ יתברך המרכז האמיתי, אשר כל ישראל המה קוים נפרדים המגיעים למרכז אחד, הוא ה’ יתברך, ולסבת זה המה קשורים יחדיו, כמו שאמרו במד”ר בני יעקב שעובדין לקל אחד נקראין נפש, אבל יום טוב הוא מהמצות המקשרים האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר, ואם יבואו אלף אורחים יאפה להם, עד לאורחים וכולן חייבין לעלות לרגל ולשמוח ולשמח, לכן כי אמרו האופה מיום טוב לחול אינו לוקה כו’ הואיל וחזי הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד.

והנה בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, ואיש אל יצא מפתח ביתו עד בקר, רק שכולם היו מוסכמים בדיעה אחת בלקיחת הקרבן ומקושרים לאדון אחד, הוא ד’ אלקי ישראל, ולכך הפסח שבא בהוראה זו כתיב ביה, שאינו נאכל אלא למנויו והאוכלים אותו צריכים למנות מערב פסח, והוא כמו שבת, שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, והאומה אינה מקושרת זה לזה רק באופן רחוק, שמקושרים זה לזה על ידי שמקושרין למרכז אחד, לכן כתוב וספרתם לכם ממחרת השבת זה פסח שהוא בהוראתו כמו שבת עד ממחרת השבת השביעית, שאז תהיו מקושרים זה לזה בהתגלות ופאת שדך לא תכלה לעני ולגר תעזוב כו’. אמנם בכל האומות התקשרותם זה לזה הוא נמוסיי וענין לאומי הבא מצד התולדה והדירה בארץ אחת וההשתוות בדיעות, לא כן חלק יעקב כי התקשרות הלאומי הוא גדול כל כך, כי התורה נתונה להאומה, וכפי הסכמת חכמיה וגדוליה, כן נמשכים דרכי האלקים והשגחתו, וכמו שאמרו נרד אני ואתם לבית דין של מטה ונדע אימת ראש השנה ויום הכפורים ואתם אפילו שוגגין ולא תסור ימין ושמאל כו’ וכמו שפירשו הך דאמרו השליך אמת ארצה, שכפי הוראת בית דין כן האמת.

והנה מצאנו מאימתי התחילה התורה להתנהג על פי חכמי האומה וזה הוא תורה שבעל פה מששי בסיון, שמשה חדש יום אחד ודרש יום כמחר, שיהא לילו עמו, ולא שרתה שכינה עד יום שלישי צפרא דשבתא (שבת פ”ז. יעו”ש),

דתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו הוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה ושבר את הלוחות. “הוסיף יום אחד מדעתו” — מאי דריש? “היום ומחר” — היום כמחר. מה למחר, לילו עמו. אף היום, לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה. שמע מינה, תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. …

וזה קישור האומה זה לזה באופן אלקי על פי הוראת תורה שבעל פה שמסורה לגדולי האומה לדרוש על פי המסורה להם מסיני ולא תסור והחמירה תורה בדברי סופרים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות), שזקן ממרה במיתה ודברי תורה יש מהן בעשה ויש מהן בלא תעשה, שהתחלתה היה מיום ששה בסיון, שבו לא שרתה שכינה עד צפרא דשבתא, וכמו שדרש משה מגזרה שוה, ולכן אם האומה מקושרת באופן נפלא כזה הלא צריכים להיות מקושרים על ידי שמחה והתרבות ההכנות מאחד לחבירו. וזה שאמרו הכל מודים בעצרת דבעינין לכם, שיהיה כל האומה מקושרין זה לזה מ”ט יום שנתנה בו תורה לישראל, פירוש נתנה להם, שיהא ההלכה כפי מה שיאמרו ויתנהגו דרכי ההשגחה האלקית בהאומה על פי הוראת ישראל וגדוליה ואל תבוז כי זקנה אמך כו’. ודו”ק היטב.

ולזה קרבנו שתי הלחם משאר וחמץ דלמזבח אסור ואינו קרב כלל, רק נאכל לכהנים, להורות, דעיקר החג הוא לכם והוי לבעלים, וכהנים במקום בעלים קיימי.

ודו”ק.